|
"הציורים שלי הם על פשטות החיים ויפי הנופים הטבעיים שמאוימים מהשתלטות הקידמה.
עץ הזית מסמל חיים טובים ובריאים.
הסולם משמש ככלי עבודה אך גם מסמל את הכמיהה של האדם החדש לטיפוס רוחני אל מעבר לצרכים החומריים שנהפכו להרסניים בתקופתנו."
הצהרת אמן
יגאל צלמונה, האוצר הראשי של מוזיאון ישראל, תמצת את ההקשרים הכרוכים בעץ הזית: ''עץ הזית הוא שייכות, קשר למקום, הים התיכון, צבעוניות מקומית, סמל לשלום, תנ''ך, הסטוריה של התרבות, פונקציות בסיסיות, פוליטיקה, אומנות ישראלית, נצחיות... (הגדרת עץ הזית, מוזיאון ישראל, 1982) ''.
כאמן אני מנסה לחזור ולעורר געגוע לימי הבראשית של הטבע, ימי התום של האנושות, טרום העידן התעשייתי.
עצי הזית, המהווים את המוטיב המרכזי בעבודתי, מסמלים את הטבע לטובת האדם והקשר בין האדם לאדמה. יש עבודות בהן אני חותר לגילוי הסממנים הרוחניים הניסתרים של היהדות בתוך נופייה הראשוניים של הארץ, כשעץ הזית מסמל את שרידותו של העם היהודי.
בציוריי אני משתמש בצבעי שמן על בד ובחומרים טבעיים שאני רוקח, בדיוק כפי שעשו ראשוני הציירים, וזאת על מנת להדגיש את החזרה לעולם טבעי יותר גם דרך חומרי העבודה. אני משתמש בטכניקת אימפסטו של צבע דשן מלא באנרגיה חיונית, בכדי ליצור ציור עשיר, רענן וזוהר. בדיוק כפי שטבע במיטבו צריך להיראות.
קורות חיים
1977 בתקופת לימודי החובה בבית הספר, לומד ציור בשיעורי ערב ב"הבוסתן" נתניה.
1985 עובר להתגורר בירושלים. 1990 לאחר השירות הצבאי עובר לתל אביב.
1992 לומד ציור ואמנות ב"מכון אבני" תל אביב, במקביל לומד אצל הצייר נפתלי גולומב.
1994 לומד קולנוע ב"קמרה אובסקורה" תל אביב. 1995 זוכה במלגת קרן שרת-אמריקה ישראל.
1997 עובד כמעצב ראשי בתעשיית הקולנוע והפרסומות.
2003 מקים משפחה ועובר להתיישב בגליל, בישוב יודפת.
2005 משתלם אצל הצייר רוברט בוסלר מאוסטרליה.
2006 משתלם אצל הצייר דון ג'סקו מהוואי.
2007 מתחיל להציג בתערוכות ופונה לעסוק בציור בלבד.
משה קסירר – אמן עכשווי
אחרי שמשה קסירר מסיים עבודה על ציור הוא מרגיש מותש ומרוקן היות והוא טוען את העבודה במה שהוא קורא "אנרגיה", אותה אנרגיה היא בעיני המסרים הגלויים והסמויים שקסירר מעביר דרך היצירה שלו. חלק מהמסרים קשורים לפורמליזם של הציור: הקומפוזיציה, הצורות והצבעים וחלקם קשורים לצד הסמלי של היצירה: התוכן, הסיפור. בסוף ותוך כדי היצירה קסירר גם מתייסר בנוגע לשם של העבודה, השם שיאגד את הצד הצורני עם התוכני.
לאורך ההיסטוריה של מאה שנות האמנות הישראלית כל אמן בארץ נע בין שלושה מוקדי השפעה: המקום, ישראל הממוקמת במזרח התיכון ולכן יש לאור נוכחות מיוחדת. כמו כן אמנים ישראלים הושפעו ומושפעים מנושאים הקשורים לארץ (כמו הזית). מקור השפעה שני הינו ההיסטוריה של העם היהודי, שמתחלקת להיסטוריה קרובה כמו השואה ורחוקה שכוללת את המסורת היהודית בכלל, ומקור השפעה שלישי וכנראה הכי חשוב הוא השפעות של אמנות בינלאומית.
כל אחד ואחד מהאמנים בישראל יוצר בזיקה לאחד או שניים מאותם גורמי השפעה. "אופקים חדשים" לדוגמא הושפעו מאמנות בינלאומית אולם גם נתנו ביטוי ביצירתם ובצבעים לגוון האור המיוחד שקיים בארץ. רפי לביא, נתן ביטוי אחר למקומיות באופי החומרים שעליהם יצר "דלות החומר" אך היה ללא ספק גם מושפע מאמנים בינלאומיים.
הייחודיות של משה קסירר היא שהוא מושפע מכל שלושת הגורמים בצורה כמעט שווה.
קסירר מהווה חוליה בכל אחת מהשרשרות המוזכרות לעיל: עבודותיו נמצאות בדיאלוג עם ההיסטוריה של האמנות הבינלאומית- משווים את עבודותיו לאלו של ואן-גוך והפוסט-האימפרסיניסטים, הן מתאפיינות באותנטיות מקומית הן מבחינת הצבעים והאור המשתקף מתוכן והן מבחינת הנושאים המאוד ארצישראליים. ובנוסף על שני אלה נוספים לציורים של קסירר תכנים יהודיים שלפעמים מפוענחים רק משמודעים לשם היצירה. בשנים האחרונות קסירר מצייר סביב התאריך של יום השואה שש כלניות שמסמלות את זיכרון הנספים יחד עם הזיקה לתקומה בארץ, בבחרו פרח שכל כך מזוהה עם נופה. הסולם שהפך לנושא בחלק מהציורים מסמל את עשר הספירות הקבליות ואת החיפוש הרוחני בתקופתינו.
קסירר מושפע מראובן רובין, חלק מהציורים הם אף מחווה ליצירתו. הרימונים על רקע הנוף הם ציטוט מעבודתו של רובין, אולם בעוד רובין צייר מבעד לחלון את החוץ, קסירר מצייר את החוץ בחוץ ובכך נותן ביטוי להתייחסות שונה ועכשווית לקשר בין הטבע לצייר. בדומה לעבודותיו של אלי שמיר מכפר יהושוע המצייר את עמק יזרעאל מעמדה של הכרה והכלה.
הציור, כיוון שעומד בסטנדרטים אסטטיים ולא נראה כמו אמנות עכשווית שמנסה לבעוט ולטלטל יכול להראות כאמנות שלא עומדת בדיאלוג עם רוח הזמן. הציור של קסירר הוא אמנם בעל חזות סולידית אך מסתיר מאחוריו תכנים מורכבים - הפשטות היא חלק מהאסטרטגיה.
ולכן כמו שאביטל גבע, אחד מאבות האמנות העכשווית האוונגרדית, ייצג את ישראל בביאנלה לאמנות של 1992 על ידי הקמת חממה לגידול מלפפונים, כיוון שרצה להחזיר את הזיקה הראשונית של אנשי קיבוצו לטבע. כך משה קסירר מעביר דרך האמנות שלו (הנושאים, הצבעים והחומריות) חיבור לטבע הבראשיתי ומעלה על נס את הערך של עבודת האדמה והקשר הבלתי אמצעי עם הקרקע והטבע.
אמנות עכשווית מבליטה בראש ובראשונה את חשיבות הדיאלוג של האמנים עם הצופים. קסירר ביפי ציוריו מצליח לאפשר חוויה שהיא גם חושית וגם אינטלקטואלית.
שושי נורמן, אוצרת
משה קסירר - הדרך הביתה
יש אמנים. ויש אמנים שבאמנות שלהם יש רבדים.
משה קסירר הוא מהסוג השני, אמן שעסוק בללכוד תמונות מהווי הגליל והזיתים או יותר נכון יהיה לומר סצנות זיתים. מעמיד אותם, קודם לפני המצלמה, אחר כך בתהליך של פירוק והרכבה במחשב ובסוף בעבודת חומר (שמן) על הבד.
מודע מאד למקום שלו ולדמיון שיש בעבודותיו ליוצרים קודמים, עד כדי כך שהוא יוצר הומאג' לראובן רובין בציורו "ראש השנה תשס"ח" מחזיר את הצופה לציורו של רובין "רימונים על חלוני" (ציור הנמצא כיום במוזיאון ראובן רובין) משנות ה-70, ויוצר דיאלוג או רב שיח עם עשרות הזיתים שצייר ואן גוך בסנט ראמי ב 1889. קסירר לעומת ואן גוך מדגיש את האור והחום שחודר ונפלט מהאדמה ומהווה מקור חיות ישראלי לזיתים.
הרבדים בציורים הם קודם כל השכבות, שנעשות מתוך כבוד לחומר והופכות את היצירה לעשירה, רבת פנים ומשתנה. ריבוי השכבות או הרבדים גורם לציור להראות מואר מבפנים, מרצד, חי. את הציורים של קסירר צריך לראות באמת, צילום בעיתון, אינטרנט (http://www.kassirer.co.il), קטלוג, יכול רק להזכיר את הציורים שנראו אבל עושה איתם עוול גדול, היות והרב מימדיות, הפורצת מהבד, לא עוברת לדו מימד.
אבל הרבדים הם לא רק בשכבות הצבע יש גם רבדים מבחינת המשמעות, משמעות נראית לעין ומשמעות נסתרת, משמעות שמתקבלת מהסתכלות על ציור אחד ואחרת מהתבוננות במכלול.
כאמור הנושא המרכזי הוא עצי הזיתים, לכן אם כמו במשוואה מרובת נעלמים מצמצמים את כל העצים ובוחנים את מה שנשאר מקבלים סולמות, טלה, כבשים, אופניים וזה מבלי להתייחס בשלב זה לחקלאים שעוסקים בפועל בעבודת המסיק.
סולם מיותם מיד מחזיר אותנו ל-הסולם מהמסורת היהודית והוא הסולם מחלום יעקב, יעקב בחלומו רואה מלאכים עולים ויורדים, זהו המקום היחיד שמוזכרת המילה סלם במקרא (בלי ו'), אלוהים מתגלה ליעקב וחוזר על ההבטחה שנתן לאבותיו בנוגע לקבלת הארץ " וַהֲשִׁבתִיךָ אֶל-הָאֲדָמָה הַזּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ". זאת אומרת שקיימת זיקה בין האדמה והבעלות עליה לבין היות הסולם נוכח.
הסולם כמו גם הטלה נמצאים בעבודותיו היהודיות של מרק שאגל המטעין את יצירותיו בפירושים יהודיים, קסירר בחר לקרוא לציור עם הטלה "עשה שלום במרומיו" בהכירנו את תפקיד השה כשעיר לעזאזל נשאלת כמובן השאלה, מי הוא זה השעיר שעוד נצטרך להקריב בכדי לזכות באותו שלום נכסף?.
אופניים על עץ מעוררות שאלה: אמור לי של מי האופניים ואומר לך של מי העץ, בהכירנו את המציאות המקומית וביודעינו שאופניים הם כלי תחבורה נפוץ בקרב היהודים החיים בגליל אך לא נפוץ בקרב הערבים שבדרך כלל מזוהים עם הזית, נהיר לנו שהזית הזה הוא זית יהודי.
ההסתכלות על הזית מתוך מבט של זהות והגדרה תעזור לנו להגדיר מחדש את החקלאי שנראה ערבי אך קסירר מקפיד לחבוש לראשו כובע טמבל כחול שכל כך מזוהה עם הציונות והחלוציות בארץ, האם קסירר רוצה לומר לנו שעובדי האדמה הערבים הם החלוצים האמיתיים ? הנוכחיים ? ופועל יוצא מכך הוא שהיהודים איבדו את העניין בזית, באדמה, במולדת ?
שאלות אלה ועוד מתעוררת בבחינת הציורים בתערוכה המוצגת עד סוף החודש בגלריה לאמנות במכללת אורט בראודה בכרמיאל.
משה קסירר, "הדרך הביתה", התערוכה תנעל ב 13/12
צפויה להיפתח שוב (בשינויים קלים), בקרוב, בגלריה במחניים, כדאי לעקוב ולבקר.
שושי נורמן, אוצרת
ישנן עבודות שיכפילו את ערכן בשנים בודדות
דני דר, אספן אמנות ותיק, בתל אביב אומר כי ישנן יצירות אמנות שמשתבחות עם השנים כמו יין איכותי
...
דר מוסיף כי צריך לאהוב את התחום ולעקוב כל הזמן אחר ההתפתחויות כדי לבצע את ההשקעות הנכונות.
"כמו באופנה, גם באמנות הסגנון משתנה וצריך לבדוק את הדופק,
הצייר משה קסירר לדוגמה עשוי להפוך לרובין הבא כי רואים ביצירותיו ייחוד וסגנון שיתפוס. יש ביקוש אדיר ליצירותיו ומשקיעים מוכנים להוציא עליהן גם 40 אלף שקל".
דני דר, אספן אמנות ישראלית, Biz Portal 2011
זמן גלילי
הצייר משה קסירר
מאת זיוה בר
שמות תערוכותיו האחרונות של הצייר משה קסירר "בדרך הביתה" ו"שייכות" מתארות במילים מדויקות את יצירותיו ויותר מכל את הלך רוחו ונפשו. מעבר חד מתל אביב, מעיצוב פרסומות וסרטים ומארט דירקטור בתחום האינטרנט להשתלבות מלאה בחיי הנוף המקומי והשורשי של הגליל ולהתמסרות לציור.
צבעי השמן אמנם מלווים את קסירר משחר ילדותו ובאמתחתו גם לימודי ציור במכון אבני אולם רק המעבר לגליל בשנים האחרונות הביא עמו את ההשראה והנושאים שעוררו אותו לציור העכשווי שלו, השונה בתכלית מנושאי השיח האמנותי הפוסט מודרני הרווח היום. כל מה שקדם היה הדרך שהובילה למקום האמיתי, הראשוני, המחובר לטבע ולשייכות למקום. ההתחברות הטוטאלית לנוף המקומי ולמה שהוא מייצג עבורו ניכרת היטב בציוריו ומביאה את המתבונן להסתכלות שונה במושאיו המוכרים: עצי הזית. הללו והדיאלוג בינם לסביבה, לאדמה, לערבי שמעבד אותה, לכבשים או לחמורים שמשוטטים בין העצים הפכו למודלים העיקרים בציוריו. פרשנותו והשקפתו האישית, הצבעים העזים וטכניקת הציור המיוחדת שמתארים את ההתרחשות ואת האנרגיה שהיא משקפת הם ייחוד יצירתו.
יש כאן איזושהי הקבלה בין צייריה הראשונים של ארץ ישראל בשנות העשרים כנחום גוטמן או ראובן רובין. אפילו דמות הערבי חוזרת כאן כסמל לחיים המחוברים לפשטות, לאדמה ולחיים הצנועים. כך גם שמות ציוריו של קסירר: "עצי זית עתיקים", "חדוות המסיק", "זריחה על כאוכב", "ערב ט"ו באב" מעידים על הנוף הממשי שנשקף מחלון ביתו ועל משמעות אורח חייו ואמנותו המכוונות לדרך חיים כנענית - תנ"כית שאבדה לנו במשך הזמן.
טכניקת הציור של קסירר מביעה את חדוות המקום והצבע בעוצמה רבה. שכבות רבות של צבע שמן עם מדיום שרקח בעצמו מתערובת של שרף עץ אורן ושמן פשתן. מלאכת הציור מתחילה בשוטטות באזור מגוריו וצילום של מטעי זיתים וסצנות מקומיות. התהליך המודרני המחליף את הרישום בטבע. על המחשב נבחרים הצילומים עם הקומפוזיציות הטובות ביותר שעוברים להעמדה על הבד ברמה מאד ראשונית. משיכות מכחול גסות יתוו את הטקסטורות הבסיסיות וכאן מתנתק קסירר מהצילום וממשיך עם האינטואיציות, הזיכרון ומה שביניהם. קסירר עובד על כל ציור כחודש עד חודשיים ימים. נדרש זמן לייבוש השכבות שנעות בין שכבות צבע גסות לעדינות ולשכבות ציפוי שקוף, המאפשר את חדירת קרני האור ומוסיף ברק ועומק מיוחד לצבע. בכל ציור עד עשר שכבות של צבע וציפוי. את הטכניקה המיוחדת פיתח קסירר לאורך השנים. אינטנסיביות משיכות המכחול, הצבעוניות החזקה ואף נושאי הציורים מזכירים במשהו את ציוריו המאוחרים של וינסנט ואן גוך, אך הטכניקה הרב שכבתית של קסירר שונה לחלוטין ויש בה יותר שימוש ישיר בצבעים לא מעורבבים, שיוצרים תתי גוונים ואינם מחויבים למציאות, של הפוביזם. הצייר האוסטרלי רוברט בוסלר שמצייר אף הוא בטכניקה דומה ובצבעים עזים, בעיקר נופים אורבאניים, סייע אינטרנטית בפיתוחה של הטכניקה המיוחדת.
המוטיבים השונים, כעץ הזית, הגדי, הסולם, המופיעים בציוריו מוספים לקומפוזיציה גם נושאים מהיהדות או מהקבלה, שדרים בציור בכפיפה אחת ומאירים בו רעיון, סמל או אמירה. וכמי שגדל בבית בו אביו חזר בשאלה נושאי הדת אינם רחוקים ממנו והם שמביאים עמם לציורים את הרובד נוסף.
אין ספק שמשה קסירר מצליח להעביר בציוריו הרבה מעבר לנופי הגליל וליופיים המיוחד של עצי הזית. ציוריו מעניקים גם חוויה, חזון וראייה שונים. מעין רצון של חזרה לחיים טבעיים ופשוטים כבימים עברו.
פורסם במגזין bulthaup לעיצוב, גורמה וסגנון חיים. חורף 2009-2010.
משה קסירר, "שייכות - שמן על בד" גלריית קיבוץ מחניים
משה קסירר הפך לצייר במשרה מלאה עם המעבר שלו לגליל, מכאן יוצא, וניכר לעין, שהכוח המניע ליצירה הוא נוף המקומי. בחינה יותר מדוקדקת של הציורים תגלה עצי זית בגדלים, זוויות, מרווחים, גילאים, עונות, גוונים, ושאר ניואנסים שיכולים להיחשף רק על ידי זה שאוהב.
אחת הגדולות של התערוכה היא שמשעה שעצי הזית מהווים מודל לצייר, לעולם לא יראו יותר למבקר בתערוכה כשם שנראו לו לפני שחזה ביצירות. המבקר יחפש בזיתים הפזורים בגליל את הסדר או אי הסדר, הדיאלוג בין העצים לבין עצמם ובינם לבין הדרך.
לזית מקום חשוב בהוויה הארץ ישראלית מקדמא דנא, לפי המחקרים הוא תורבת לפני כ6000 שנה. הזית הוא אחד משלושת גידולי היסוד של החקלאות המסורתית בארץ: דגן, תירוש ויצהר. חיו של העץ יכולים להגיע למאות שנים, עובדה ההופכת כל עץ לחידה, מי נטע אותו? מי טיפח ומסק? ומי ישב תחתיו?.
"שייכות" - שם נרדף לבעלות,
אולם כשמדובר במשהו מן החי (או צומח)
השייכות היא עניין של:
אחריות, מסירות ומחויבות.
"שייכות" היא גם הדדיות
כשמשהו שייך לי הוא בהכרח גם חלק ממני.
הזית שייך לחבל הארץ הזאת,
ששייכת ליושביה,
מידת שייכותם תבוא לידי ביטוי
במסירותם ומחויבותם
לשמור, לעמול וליצור.
בתנ"ך יש לזית אזכורים רבים, המוכרים ביותר הם ענף הזית שהביאה היונה לנח, והזית כעץ הראשון שהלכו אליו העצים במשל יותם. בתקופת המשנה והתלמוד, פרי הזית סימל מידה קטנה, והזית הוזכר כעץ בר קיימא שחוסים בצילו, וכברכה לבנים היות ואחת מתכונותיו היא יכולתו לייצר חוטרים. עם הקמת המדינה והפיכתו לחלק מהסמל הלאומי הזית תמיד יהווה גם סמל לתקומה של עם ישראל בארצו ("התחדשות")
מהציורים של קסירר קורנת ההנאה של האמן מהנחת הצבע ההופכת את ההתבוננות בהם לחוויה צבעונית. במבט קרוב יותר יתבהר שלא מדובר בסתם צבע אלא שבציורים ניתן דגש על חומריות הצבע. המשטח העבה עשוי משכבות צבע רבות. (אפילו עשר).
מבחינת הטכניקה קסירר מצייר כמו שפסל (לא זה הגורע) מפסל, בונה שכבות של טקסטורה וצבע, אחת על גבי השנייה עד שמרגיש שתמה המלאכה. בניגוד לפסל שיכול בקלות לגרוע במידה והוסיף יתר על המידה, קסירר מתקן שכבה מיותרת על ידי כיסוי בעוד שתיים שלוש שכבות נוספות.
הציור הרב שכבתי הוא ללא ספק אחד המאפיינים הבולטים בעבודתו, הצבעים המכוסים אך מגולים במעט מבקשים לפרוץ ולצוץ ונותנים תחושה של התרחשות וחיות מרגשת.
קסירר הוא חלק מקבוצת אמנים שיצירתם האמנותית מנותקת מהשיח האמנותי שרווח כיום בארץ, לא נושאים אפוקליפטיים ולא התעסקות באחר ובאמן המיוסר , אלא מבט אישי על הנוף הגלילי והזית.
לכאורה אפשר היה לומר שעבודתו של קסירר אנכרוניסטית, לכאורה ניתן למתוח קו ישר בין רובין וגוטמן עם השפעות בולטות של סאזן וואן גוך ולהגיע לקסירר שהוא כמו האבות של הציור המתחדש בארץ מצייר את נופיה באהבה תוך הדגשת הצבעים הבהירים. כמו סאזן מסתכל על הטבע והנוף מיותר מנקודת מבט אחת וכמו ואן גוך משתמש בצבע ובמשיכות המכחול בצורה שהופכת את הציור להתרחשות בעלת אופי רגשי.
אולם קסירר הוא אמן עכשווי ! שביצירתו אכן ניכרת ההתייחסות והציטוט מתולדות האמנות בארץ והזרמים המודרניים כמו גם הכרה יהודית מושרשת.
כן, כמו אמני ארץ ישראל הגדולים של שנות ה30 וה40 שחוו את הארץ בצורה טוטאלית ובכל חושיהם גם קסירר יוצר שפה הבנויה מחיבור הנוף המקומי עם ערכים של ציור. גם קסירר מעביר בציוריו חוויה של ראשוניות והתלהבות מהנוף הגלילי. אולם בעוד הם מתארים את הנוף בזוית רחבה כדי לאפשר לצפת, טבריה, או להתרחשות מקומית לחדור לבדיהם. אצל קסירר יש העצמה המתקבלת מתיעוד מקרי של פיסת נוף מצומצמת, ברוב ציוריו יש "רק" עצי זית. הניואנסים, השימוש בצבע והמבט החוקר הופכים את האמנות לעכשווית. קסירר מצליח לחדש, להעשיר תבניות מחשבה ולגרום למבקר להתנסות באופני ראייה שונים.
מבעד לחזותם הנאיבית של הציורים משתקף רובד רעיוני, במוטיבים הפונקציונאליים כמו הסולם, היריעה, הגדי, הירח, החמור והדרך כמו גם מהשמות של הציורים מהדהדים רעיונות יהודיים. הסולם והיריעה הפרוסה על הארץ בציורים מוקדמים יצגו בצורה נאמנה יותר את התפקיד האמיתי שלהם, חלה בדימויים אלה התפתחות רעיונית שבא לידי ביטוי בציורים האחרונים ("סלם", "סולמות מקבילים", ו"חדוות המסיק"), בשלב ראשון הסולם שימש את הפועלים בעבודתם, בשלב שני הסולם היה קיים לכשעצמו בכרם הזיתים ולאחרונה הסולם קיים כאידיאה של סולם וקסירר כבר לא מרגיש מחויב לריאליסטיות של החפץ אלא הופך אותו לרעיון שמסמל את הקשר בין עולם החומר לעולם הרוח. כך גם היריעה, שמראש הוטענה במשמעות רוחנית בכך שלא כמו בחיים, ביצירה, היריעה לבנה כמפה חגיגית או שמלת כלולות, כסמל למשהו טהור וזך. בציורים המוקדמים יש ליריעה תפקיד והיא ממוקמת מתחת לעץ, בציורים המאוחרים היריעה גדלה מעבר לפרופורציות ה"נכונות" והופכת לאמירה של קידוש האדמה, טקסיות בעבודת האדמה והיטהרות.
קסירר מכבד ומוקיר את האנשים שעוסקים בענף הזית והם מופיעים בחלק מהיצירות בדרך כלל תוך כדי עבודת העמל הכרוכה בטיפוח העץ ועבודת המסיק, קסירר מתייחס בהרבה מעבודותיו גם לכפר הערבי, ההתייחסות דומה לזו של האמנים היהודים של המאה הקודמת, שראו בו שילוב של מקומיות אידילית והוויה טבעית, מעין דגם מופת של שורשיות אותנטית תנ"כית כמעט, כך גם קסירר מתאר את הכפר הערבי כמתמזג באופן מושלם בנוף המקומי ("ערב ט"ו באב") וזאת לעומת המצפים בגליל שבוהקים בזרותם ומנוכרים בנוף ("מצפה").
הדרך המופיעה בחלק מהציורים אולי באה לתת ביטוי לרעיון היהודי של "תיקון העולם" הדרך יכולה לסמל את המסע שעל כל אחד לעבור בכדי להגיע לחזון ולמימוש העצמי. בהתחקות אחרי הביוגרפיה של קסירר שמצא לנכון להקדיש את עצמו בשנים האחרונות רק לציור, מתממש מהות התיקון שמבקש מכל אחד לשאוף להגיע לטוב ביותר שבפוטנציאל האישי שלו.
*1 "ובסוף נמות" שנות ה90 (מוזיאון הרצליה), זמן אמת: אמנות בישראל 1998 - 2008 (מוזיאון ישראל)
שושי נורמן, אוצרת, 2009
"הדרך הביתה" גלריית ליידי רוזלין ליונס, אורט בראודה, כרמיאל
משה קסירר עסק בעבר בענף הפרסום והאינטרנט - הגרעין הקשה של עולם הצרכנות והחומרנות. לאחר שנים של עבודה ולימודים בתל אביב, החליט ''למרוד'' במציאת העירונית בה חי ועבר לגור בישוב יודפת (כפר הולדתה של אשתו). ישוב שעבור תושביו מהווה את ההפך הגמור מחיי העיר ומאפשר דרך חיים ייחודית בנופיו האנושיים של הגליל. משה החל את הדרך: הדרך הביתה.
ציירים כמו ראובן רובין ונחום גוטמן מהווים עבורו מקור השראה חשוב. גם הם יצרו בזמנם את ''זרם המורדים'' כשעזבו את ''בצלאל'', החליפו את היהדות בעבריות ויצרו זרם של ציור ''ארץ ישראלי''. ציור שמטרתו היא לשקף את המציאות והחיים היומיומיים בארץ, נופיה, דמותה וערכי החלוצים.
הערבי בן הארץ שימש עבורם באורח פרדוכסלי כמודל ל''עבריות'', אנטיתזה ליהודי הגלותי וליהודי העירוני. גם עבור משה, הערבי הוא הדמות השורשית, מודל שראוי לחקותו ואכן מופיע לעיתים קרובות בציוריו. אבל הערבי של משה עבר מטאמורפוזה והוא לבוש בכובע טמבל ומעורר את שאלת הזהות: האם זהו ערבי, האם זה יהודי או אולי זו הכמיהה של משה ששני העמים יחיו בשלום, חיים פשוטים זה לצד זה.
דימוי עץ הזית מהווה כמעט חזות הכל בציוריו. הוא השורשיות, הניגוד לזמניות. הוא
השרידות, העוצמה והאצילות.. משה אומר: ''תמיד אצייר עצי זית בציורי הנוף, שום עץ אחר לא יזכה להיכנס לציור ולהפריע לנוכחות המונומנטלית של עצי הזית, להמעיט במשמעות הרחבה בת אלפי השנים של עצים אלו''.
יגאל צלמונה, האוצר הראשי של מוזיאון ישראל, תמצת את ההקשרים הכרוכים בעץ הזית: ''עץ הזית הוא שייכות, קשר למקום, הים התיכון, צבעוניות מקומית, סמל לשלום, תנ''ך, הסטוריה של התרבות, פונקציות בסיסיות, פוליטיקה, אומנות ישראלית, נצחיות... (הגדרת עץ הזית, מוזיאון ישראל, 1982) ''.
עבור משה הציור הוא קודם כל צבע, הרמוניה של צבעים. הוא משתמש בצבע ישירות מהשפופרת, כדי לשמור אותו טהור, חזק ואנרגטי .משה חורט במכחולו את שכבות הצבע, כמנסה לחרוט את הנופים עמוק בזכרוננו.
בתערוכה זו מציג משה ציורי נוף, ציורים שהם תבנית נוף מולדתנו, אבל הם גם כיסופיו לאותה דרך חיים קדמונית, תנ"כית אפשר לומר, אותה חיפשו גם השבים ארצה אחרי אלפיים שנות גלות.. וכך, מבחינתו - הדרך הביתה רק החלה...
שלומי שוורצברג, אוצר, 2008
מתווים בגליל, מצפה אבירים.
לפני שבע שנים בחר משה קסירר להשאיר מאחוריו את החיים האינטנסיביים של העיר, ועבר, עם משפחתו, לחיות בגליל. לאט לאט הושלו ממנו קליפות המירוץ, הפיח וחוקי המשחק, והוויתו התמסרה לפשוט, לבסיסי ולמזוקק. היופי הגלילי חילחל לבגדיו, למאכליו, לאורח חיו, לזקנו וכמובן- לכשרונו. הפשטות שבקסירר מתבוננת בכל דמות עמלה בשולי הדרך, באור השמש כשהוא נופל על שדרת עצים, באורות של הכפר המרוחק, בזהב של השדה היבש ובקימורי גזע עץ הזית.
האדם החדש שנחשף מבעד לשכבות, אוסף אל הקנבס את הגליל, בשפה פשוטה. שפה שלא זקוקה למילים למכביר, או פריטים בלי סוף, כדי לומר יופי, אדמה, שמש, פרי, כבוד ועדינות.
כמו שהיינן הגלילי נוטל ענבים והופך אותם ליין משובח...
כמו שהמוסק הגלילי לוקח את הזית הברור מאליו והופך אותו לשמן מלטף חיך...
כמו שהטבח הגלילי אוסף את שצימחה עבורו האדמה ומחבר לשירה קולינרית...
משה קסירר לוקח רק צבע, לוכד פריט של טבע, דמות בודדת, מכסה שכבות שכבות של רגש פועם ומצייר גליל נקי ומלא הדר, מעורר כבוד, ומלא באווירת האוויר הצפוני הזה.
"מתווים בגליל" הוא האלבום של הגליל של קסירר. רגעים ראשוניים של אדם חדש במקום מלא עבר.
משה קסירר חי ויוצר בישוב יודפת. אוהב יין ואוכל טוב. אוהב את הגליל.
איילת לטוביץ', בעיקר שפית, אוקטובר 2009
משה קסירר - צייר
מתאר בציוריו את מציאות החיים היומיומיים הפשוטים, מציאות שכמעט נעלמת מהנוף אך קיימת עדיין בנופיו הטבעיים של הגליל. דימוי השורשיות העתיק של עץ הזית מופיע ברוב ציוריו של האמן. בתנ"ך מוזכר הזית פעמים רבות: ענף הזית שהביאה היונה לנח.... העץ הראשון שהלכו אליו העצים במשל יותם..... המידה הקטנה ביותר "כזית" בתקופת המשנה ....כעץ שחוסים בצילו...
עם הקמת מדינת ישראל והפיכתו של הזית לחלק מהסמל הלאומי הפך הזית גם לסמלו של העם היהודי המתחדש בארצו.
בעזרת שכבות הצבע המרובות והעבודה האיטית והמתמשכת מתקבלות יצירות עשירות, רבות פנים ומשתנות, הגורמות לציורים להראות מוארים מבפנים, מרצדים וחיים, בעלי נוכחות כובשת המעלה שאלות אודות שלווה ואחווה בארץ התנ"ך.
נולד בנתניה ב 1967, חי ויוצר בישוב יודפת שבגליל. למד ב"מכון אבני" וב"קמרה אובסקורה " זכה במלגת הקרן לתרבות אמריקה ישראל, קרן שרת. עסק בפרסום, קולנוע ועיצוב אינטרנט. מציג בתערוכות רבות בארץ.
אורנה אורן, ציירת ואוצרת, מלון גלריי 2010
הציורים של משה קסירר הם ציורים ג'ינג'ים.
מנומשים מכף רגל עד ראש, מנוקדים, רוחשים צבעים של חלודה, גזר ואור.
כמו כל ג'ינג'י שמכבד את עצמו, הם חמי מזג, לא יושבים בשקט, ערמומיים, מסובבים אותך על האצבע הקטנה, עובדים עלייך בעיניים.
אם נדמה לך שהם רגועים, לפחות על פי הקומפוזיציות הסדורות, הממורכזות שלהם, תהיה בטוח שהם לא.
כמו כל הג'ינג'ים הם ממזרים...ממזרים חיוביים, גם קופצניים וגם רגועים,
הולכים עד הסוף, מיוחדים.
הטמפרמנט שלהם כובש אותך, חם וערמומי, לא משאיר אותך אדיש.
בתערוכת היחיד שלו בגלריה לאמנות ב"אורט בראודה"
יקיפו אותך הציורים של משה קסירר באור וצבע,
באהבה ענקית ובלתי מתפשרת אל נופי ארץ ישראל,
אל אדמתה של הארץ, פירותיה ועצי הזית שלה.
וכן... ברור... ברור שגם הוא בעצמו, הצייר..... ג'ינג'י.
רוצו לראות!!!!!
אורנה אורן, ציירת ואוצרת, עיתון מקומי 2008
מבואה בתנועה - אנשים עצים ומה שביניהם
התערוכה 'מבואה בתנועה - אנשים עצים ומה שביניהם', במבואה למ.א. משגב, מפגישה תשעה יוצרים שוני רקע ותחומי יצירה, בחלל התצוגה הדינאמי של המבואה והמסדרונות, ויוצרת תחושת התרחשות וצבעוניות אורבאנית מפתיעה בלב השקט של משגב. התערוכה פתוחה לקהל 24 שעות ביממה (כנראה הגלריה היחידה בארץ עם שעות פתיחה כאלה...) עד סוף אפריל.
... משה קסירר - בציוריו עשרות עצי זית, בעזרת שכבות הצבע המרובות (לפעמים שש ואפילו יותר) שנעשות מתוך כבוד לחומר נהפכות היצירות לעשירות, רבות פנים ומשתנות. ריבוי השכבות גורם לציור להראות מואר מבפנים, מרצד, חי. בתערוכה מוצג הציור "עצי זית שחורים" שהינו הציור הראשון בסדרה שצויר מתוך תחושת זעזוע עמוק למראה כתבה אודות כריתתם של עצי זית.
... "כי האדם עץ השדה" מדברים כ' 19 והציווי "לא תשחית עצה" בהמשכו, הדהדו במוחו של משה קסירר שראה בטלוויזיה כתבה על כריתת עצי זית. הזעזוע היה הכוח המניע להתמקדות ויצירה של עשרות עצי זית שפרוסים סביבו.
אוצרת: שושי נורמן
אמנות מצחיקה - אמנים פורעים גבולות
הומור, אבסורד ושבירת מוסכמות בתערוכה קבוצתית חדשה בבניין המועצה:
...משה קסירר - מציג בתערוכה עבודה מתקופה מוקדמת שלו, שונה מאד בסגנון ובנושא מיצירותיו בשנים האחרונות. שמה של העבודה 'עולים עולים' (שנקראה בגלגול קודם 'רוסים הרוסים') הוא גם משחק מילים וגם נותן הסבר על מהות הנושא. הציור בסגנון סוריאליסטי מתאר פסל מונומנטאלי של משה בדמות קוזק רוסי, ברקע מסלול נחיתה מסומן על ידי פנינים, מצד אחד רקדנית, סמל התרבות הרוסית, ומצד שני תפוז המסמל ישראליות. משה משאיר את השאלות אודות המשמעויות של העלייה, הפער התרבותי בין עולים לותיקים והקשר של העולים לארץ פתוחות.
אוצרת: שושי נורמן
|