הסולם והדיבר הראשון

אלה גרצמן

2017

על החיבור בין ציור "אור" של הצייר משה קסירר לדיבר הראשון:

"אני ה' אלוהיך אשר הוציאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"

מתוך עשרת הדיברות, נראה כי הדיבר הראשון הוא הכי פחות נהיר. דיבר זה יוצא דופן מעצם העובדה שאינו כתוב כציווי כשאר הדיברות. היה הרי ניתן לכתוב: "אהיה לך לאלוהים", או "קבלני כאלוהיך". אם כן, מדוע לא נכתב כציווי ככל השאר? מדוע האל מזדהה ולא מצווה? מה פירוש הדבר?

מאחר ומדובר בניסיון לתאר את הקשר בין ציור הסולם של משה קסירר לבין הדיבר הראשון שקיבל משה הנביא, נשאל מה נמצא בקצה הסולם מנקודת מבטו האישית של משה (הצייר:).

במרוץ הדורות הועלו על הכתב מספר רב של פרשנויות בנושא, אך את העיקריות שבהן ניתן לחלק לשתיים: הראשונה – אלו הרואים בהזדהותו של האל כמבשרת על בחירה ספציפית ומיוחדת באותו עם שהציל למלא אחר דברו. השניה – וזוהי הפרשנות העולה בקנה אחד עם השקפת עולמו של משה (הצייר): אלו הרואים בכך סימן של קריאה להזדהות פשוטה מצד מי שמבקש שיזהו אותו. כמו לומר: אני אלוהים, ואם אינך מזהה אותי, דע כי אני הוא אותו אחד שהוציאתך מבית עבדים מארץ מצרים.

ההבדל בין שתי סוגי הפרשנויות נע בין אני ה' אלוהיך בפרט, לבין אני ה' אלוהיך בכלל. דרך הפירוש האחרונה אינה מקשרת את ההיכרות עם האל לבחירה ספציפית, ולכן עולה ממנה ניחוח אוניברסלי יותר. אם אכן מדובר בהיכרות אוניברסלית, אז אין לראות ביציאת מצריים כבחירה, אלא כאלגוריה למצב האנושי, הכללי, הרוחני והנפשי אשר מאפיין כל אדם באשר הוא. לפיכך במקרה של הפרשנות השנייה, השחרור מכבלי העבדות, קשור לחיבור אפשרי לאלוהות וכרוך בהכרתנו בה וביכולתנו להיות עמה ביחס מבחירה.

אם יש צורך בדוגמה, ניתן להביא מדברי המכילתא או מדבריו של אברבנאל:

מכילתא יתרו פרשה ה' ב:

"אנכי ה' אלוקיך". מפני מה לא נאמרו עשרת הדברות בתחילתה התורה? משל למה הדבר דומה? לאחר שנכנס במדינה, אמר להם: אמלוך עליכם. אמרו לו: כלום עשית לנו, שתמלוך עלינו? מה עשה? בנה להם את החומר, הכניס להם את המים, עשה להם מלחמות. אמר להם: אמלוך עליכם! אמרו לו: הן, הן!

המקום הוציא ישראל ממצרים, קרע להם הים, הוריד להם המן, העלה להם הבאר, הגיז להם השלו, עשה להם מלחמת עמלק, אמר להם: אמלוך עליכם! אמרו לו: הן, הן! "

 

 
 

אברבנאל:

".... ואחרי אשר זקנינו וחכמינו כל אחד לדרכו פירש הדיבור הזה לפי דעתו, גם אני לא אחשוך פי ואבחר דרכי בפירושי ואומר: דיבור אנכי אינו מצווה, לא אמוניית ולא מעשית, אבל היא הקדמה למצוות ואזהרות שיאמר בשאר הדיבורים, ועניינו להודיעם מי הוא המדבר אתם..."

מיהו אם כן, "אלוהים" להשקפתו של משה? מתחושתו האינטואיטיבית האלוהות הניצבת בקצה הסולם מהווה מעין אנרגיה - איכות של חיות הקיימת בכל הנבראים. אותה חיות אשר מחייה ומפעמת בכל, ומוצאת לה ביטוי בדרכים שונות. האדם בכל זאת מסוגל למשהו משל עצמו שאינו בר חיקוי על-ידי שאר החיים, הצומחים והדוממים. כפי שנאמר: "בצלם אלוהים ברא אותו" (בראשית א, כ"ו- כ"ז) וזהו מותרו מן הבהמה (כלומר, אותו דבר אשר מבדילו משאר הנבראים). אם כן, מהו צלם אלוהים שבאדם? גם זו היא שאלה שהתשובה עליה הביאה לפרשנויות לרוב, והשתמעויות מוסריות רחבות ומעניינות. עבור משה, משמעות הדבר היא היות האדם מסוגל לחקותה במידת מה על ידי בריאה קטנה משלו – בריאה ב"זעיר אנפין" שהיא למעשה יצירה.

עבור הוגים רבים מתקופות שונות כדוגמת הרב סולובייצ'יק, הרמב"ם, וישעיהו ליבוביץ' הפרשנות לבריאה בצלם הינה היכולת (הפוטנציאל) להיות בצלם אלוהים, אך עניין זה דורש עבודה רבה וארוכה. יש שהדגישו את עבודתו המוסרית של האדם, יש שהדגישו את ההתכוונות שבמעשיו, ויש שהדגישו את העבודה על מכלול האיזונים הנפשיים על מנת לממש את אותו פוטנציאל אלוהי.

השאלה שעולה מתוך התבוננות בציור של משה קסירר הינה "מהי הדרך למימוש אותו פוטנציאל"? או "כיצד ניתן להתחבר לאותה חיות"? הסולם המטאפורי אשר מופיע בליבה של היצירה מעמיד את המתבונן בפני שאלת אחריותו, חיבורו, ופתיחותו לאותו מקור שפע בלתי נדלה המחייה הכל.

בציוריו של משה הסולם הוא מוטיב חוזר המייצג את שאיפת האדם להתרוממות הרוח, ואת רצון הנשמה להתחבר למקור השפע והבריאה. בציורים נוספים של משה ניכרת נוכחותו של הטבע המתאר נופים בראשיתיים של עצי זית, אדמה, ושמים. הסולמות, בין אם הם מוצבים בציור ככלי עבודה גשמי ובין אם כמו בציור המונח לפנינו – כסמל לחיבור רוחני, מהווים את אותו רעיון. כלומר, אותו חיבור לחיות הראשונית הגלומה בכל מתאפשרת בדרכים שונות. עבור משה, הדרך המרכזית היא הוקרת התודה. לא כדי להוסיף או להועיל במשהו לאל שאינו זקוק לתודתנו, אלא עבורנו בלבד – כדי שנתמקם במקום הראוי לאורך הסולם, ובאופן כנה.

 

 
 

הסולם כאפשרות חיבור לאלוהי מקבל נופך משמעות נוספת בערב חג השבועות, שכן על פי המסורת התורה ניתנה לעם ישראל בבוקר חג השבועות והלימוד הוא ההכנה ליום מתן תורה. מקור מנהג תיקון ליל שבועות מופיע בספר הזוהר שתחילת הפצתו ברבים החלה במאה השלוש עשרה. לפי הזוהר, תיקון ליל שבועות נועד לחתונה מחודשת של הקב"ה עם ישראל כבמעמד הר-סיני בו קיבלנו את עשרת הדיברות, את התורה שבכתב, ולפי חז"ל גם את התורה שבע"פ. כלומר, שבועות לפי הפירוש הקבלי הוא החג בו הקב"ה מתחתן עם השכינה, מזדווג עמה ומעניק לישראל את התורה כמתנת חתונה. המילה "תיקון" משמעותה – תכשיט בארמית משמעותו תכשיט, ומכאן שמתייחסים לתיקון השבועות כקישוט הכלה לקראת בעלה וכסיום תיקון השמלה (שמתרחש כל השנה על ידי לימוד תורה, אך בערב שבועות הוא מסתיים). מנהג התיקון היה שמור בעבר למקובלים בלבד, אך במשך הזמן עשה דרכו למסורת היהודית הכללית. הדיון בעשרת הדברות בערב חג השבועות, גם אם נעשה במסגרת תרבותית חילונית, הינו תוצאה של שיח רוחני סודי ואזוטרי שהחל לפני כשמונה מאות שנה.

 

לסיכום, הציור של משה מעורר את השאלה העמוקה ביותר - היכן גלומה האפשרות לחיבור זה עם אלוהים? כיצד נעלה ונרד בסולם המונח ביסודה של כל נפש שנבראה בצלם? והאם יש לנו אחריות כלפי אותו חיבור אפשרי, ואם כן, אז מהי?
 
 

אלה גריצמן, דוקטורנטית בפקולטה למדעי הדתות אוני' תל אביב. 2017