הדרך הביתה
שלומי שורצברג
2008
משה קסירר עסק בעבר בענף הפרסום והאינטרנט - הגרעין הקשה של עולם הצרכנות והחומרנות. לאחר שנים של עבודה ולימודים בתל אביב, החליט ''למרוד'' במציאות העירונית בה חי ועבר לגור בישוב יודפת (כפר הולדתה של אשתו). ישוב שעבור תושביו מהווה את ההפך הגמור מחיי העיר ומאפשר דרך חיים ייחודית בנופיו האנושיים של הגליל. משה החל את הדרך: הדרך הביתה.
ציירים כמו ראובן רובין ונחום גוטמן מהווים עבורו מקור השראה חשוב. גם הם יצרו בזמנם את ''זרם המורדים'' כשעזבו את ''בצלאל'', החליפו את היהדות בעבריות ויצרו זרם של ציור ''ארץ ישראלי''. ציור שמטרתו היא לשקף את המציאות והחיים היומיומיים בארץ, נופיה, דמותה וערכי החלוצים.
הערבי בן הארץ שימש עבורם באורח פרדוכסלי כמודל ל''עבריות'', אנטיתזה ליהודי הגלותי וליהודי העירוני. גם עבור משה, הערבי הוא הדמות השורשית, מודל שראוי לחקותו ואכן מופיע לעיתים קרובות בציוריו. אבל הערבי של משה עבר מטאמורפוזה והוא לבוש בכובע טמבל ומעורר את שאלת הזהות: האם זהו ערבי, האם זה יהודי או אולי זו הכמיהה של משה ששני העמים יחיו בשלום, חיים פשוטים זה לצד זה.
דימוי עץ הזית מהווה כמעט חזות הכל בציוריו. הוא השורשיות, הניגוד לזמניות. הוא
השרידות, העוצמה והאצילות.. משה אומר: ''תמיד אצייר עצי זית בציורי הנוף, שום עץ אחר לא יזכה להיכנס לציור ולהפריע לנוכחות המונומנטלית של עצי הזית, להמעיט במשמעות הרחבה בת אלפי השנים של עצים אלו''.
יגאל צלמונה, האוצר הראשי של מוזיאון ישראל, תמצת את ההקשרים הכרוכים בעץ הזית: ''עץ הזית הוא שייכות, קשר למקום, הים התיכון, צבעוניות מקומית, סמל לשלום, תנ''ך, הסטוריה של התרבות, פונקציות בסיסיות, פוליטיקה, אומנות ישראלית, נצחיות... (הגדרת עץ הזית, מוזיאון ישראל, 1982) ''.
עבור משה הציור הוא קודם כל צבע, הרמוניה של צבעים. הוא משתמש בצבע ישירות מהשפופרת, כדי לשמור אותו טהור, חזק ואנרגטי .משה חורט במכחולו את שכבות הצבע, כמנסה לחרוט את הנופים עמוק בזכרוננו.
בתערוכה זו מציג משה ציורי נוף, ציורים שהם תבנית נוף מולדתנו, אבל הם גם כיסופיו לאותה דרך חיים קדמונית, תנ"כית אפשר לומר, אותה חיפשו גם השבים ארצה אחרי אלפיים שנות גלות.. וכך, מבחינתו - הדרך הביתה רק החלה...
שלומי שוורצברג, אוצר התערוכה, נובמבר 2008
