שייכות

יהודית כנרי / שושי נורמן

2009

משה קסירר הפך לצייר במשרה מלאה עם המעבר שלו לגליל, מכאן יוצא, וניכר לעין, שהכוח המניע ליצירה הוא נוף המקומי. בחינה יותר מדוקדקת של הציורים תגלה עצי זית בגדלים, זוויות, מרווחים, גילאים, עונות, גוונים, ושאר ניואנסים שיכולים להיחשף רק על ידי זה שאוהב.

אחת הגדולות של התערוכה היא שמשעה שעצי הזית מהווים מודל לצייר, לעולם לא יראו יותר למבקר בתערוכה כשם שנראו לו לפני שחזה ביצירות. המבקר יחפש בזיתים הפזורים בגליל את הסדר או אי הסדר, הדיאלוג בין העצים לבין עצמם ובינם לבין הדרך.

 

לזית מקום חשוב בהוויה הארץ ישראלית מקדמא דנא, לפי המחקרים הוא תורבת לפני כ6000 שנה. הזית הוא אחד משלושת גידולי היסוד של החקלאות המסורתית בארץ: דגן, תירוש ויצהר. חיו של העץ יכולים להגיע למאות שנים, עובדה ההופכת כל עץ לחידה, מי נטע אותו? מי טיפח ומסק? ומי ישב תחתיו?.

 

"שייכות" - שם נרדף לבעלות,

אולם כשמדובר במשהו מן החי (או צומח)

השייכות היא עניין של:

אחריות, מסירות ומחויבות.

 

"שייכות" היא גם הדדיות
כשמשהו שייך לי הוא בהכרח גם חלק ממני.

הזית שייך לחבל הארץ הזאת,

ששייכת ליושביה,

מידת שייכותם תבוא לידי ביטוי

במסירותם ומחויבותם

לשמור, לעמול וליצור.

 

בתנ"ך יש לזית אזכורים רבים, המוכרים ביותר הם ענף הזית שהביאה היונה לנח, והזית כעץ הראשון שהלכו אליו העצים במשל יותם. בתקופת המשנה והתלמוד, פרי הזית סימל מידה קטנה, והזית הוזכר כעץ בר קיימא שחוסים בצילו, וכברכה לבנים היות ואחת מתכונותיו היא יכולתו לייצר חוטרים. עם הקמת המדינה והפיכתו לחלק מהסמל הלאומי הזית תמיד יהווה גם סמל לתקומה של עם ישראל בארצו ("התחדשות")

 

מהציורים של קסירר קורנת ההנאה של האמן מהנחת הצבע ההופכת את ההתבוננות בהם לחוויה צבעונית. במבט קרוב יותר יתבהר שלא מדובר בסתם צבע אלא שבציורים ניתן דגש על חומריות הצבע. המשטח העבה עשוי משכבות צבע רבות. (אפילו עשר).

מבחינת הטכניקה קסירר מצייר כמו שפסל (לא זה הגורע) מפסל, בונה שכבות של טקסטורה וצבע, אחת על גבי השנייה עד שמרגיש שתמה המלאכה. בניגוד לפסל שיכול בקלות לגרוע במידה והוסיף יתר על המידה, קסירר מתקן שכבה מיותרת על ידי כיסוי בעוד שתיים שלוש שכבות נוספות.

הציור הרב שכבתי הוא ללא ספק אחד המאפיינים הבולטים בעבודתו, הצבעים המכוסים אך מגולים במעט מבקשים לפרוץ ולצוץ ונותנים תחושה של התרחשות וחיות מרגשת.

 

קסירר הוא חלק מקבוצת אמנים שיצירתם האמנותית מנותקת מהשיח האמנותי שרווח כיום בארץ, לא נושאים אפוקליפטיים ולא התעסקות באחר ובאמן המיוסר1, אלא מבט אישי על הנוף הגלילי והזית.

לכאורה אפשר היה לומר שעבודתו של קסירר אנכרוניסטית, לכאורה ניתן למתוח קו ישר בין רובין וגוטמן עם השפעות בולטות של סאזן וואן גוך ולהגיע לקסירר שהוא כמו האבות של הציור המתחדש בארץ מצייר את נופיה באהבה תוך הדגשת הצבעים הבהירים. כמו סאזן מסתכל על הטבע והנוף מיותר מנקודת מבט אחת וכמו ואן גוך משתמש בצבע ובמשיכות המכחול בצורה שהופכת את הציור להתרחשות בעלת אופי רגשי.

אולם קסירר הוא אמן עכשווי ! שביצירתו אכן ניכרת ההתייחסות והציטוט מתולדות האמנות בארץ והזרמים המודרניים כמו גם הכרה יהודית מושרשת.

 

כן, כמו אמני ארץ ישראל הגדולים של שנות ה30 וה40 שחוו את הארץ בצורה טוטאלית ובכל חושיהם גם קסירר יוצר שפה הבנויה מחיבור הנוף המקומי עם ערכים של ציור. גם קסירר מעביר בציוריו חוויה של ראשוניות והתלהבות מהנוף הגלילי. אולם בעוד הם מתארים את הנוף בזוית רחבה כדי לאפשר לצפת, טבריה, או להתרחשות מקומית לחדור לבדיהם. אצל קסירר יש העצמה המתקבלת מתיעוד מקרי של פיסת נוף מצומצמת, ברוב ציוריו יש "רק" עצי זית. הניואנסים, השימוש בצבע והמבט החוקר הופכים את האמנות לעכשווית. קסירר מצליח לחדש, להעשיר תבניות מחשבה ולגרום למבקר להתנסות באופני ראייה שונים.

 

מבעד לחזותם הנאיבית של הציורים משתקף רובד רעיוני, במוטיבים הפונקציונאליים כמו הסולם, היריעה, הגדי, הירח, החמור והדרך כמו גם מהשמות של הציורים מהדהדים רעיונות יהודיים. הסולם והיריעה הפרוסה על הארץ בציורים מוקדמים יצגו בצורה נאמנה יותר את התפקיד האמיתי שלהם, חלה בדימויים אלה התפתחות רעיונית שבא לידי ביטוי בציורים האחרונים ("סלם", "סולמות מקבילים", ו"חדוות המסיק"), בשלב ראשון הסולם שימש את הפועלים בעבודתם, בשלב שני הסולם היה קיים לכשעצמו בכרם הזיתים ולאחרונה הסולם קיים כאידיאה של סולם וקסירר כבר לא מרגיש מחויב לריאליסטיות של החפץ אלא הופך אותו לרעיון שמסמל את הקשר בין עולם החומר לעולם הרוח. כך גם היריעה, שמראש הוטענה במשמעות רוחנית בכך שלא כמו בחיים, ביצירה, היריעה לבנה כמפה חגיגית או שמלת כלולות, כסמל למשהו טהור וזך. בציורים המוקדמים יש ליריעה תפקיד והיא ממוקמת מתחת לעץ, בציורים המאוחרים היריעה גדלה מעבר לפרופורציות ה"נכונות" והופכת לאמירה של קידוש האדמה, טקסיות בעבודת האדמה והיטהרות.

 

קסירר מכבד ומוקיר את האנשים שעוסקים בענף הזית והם מופיעים בחלק מהיצירות בדרך כלל תוך כדי עבודת העמל הכרוכה בטיפוח העץ ועבודת המסיק, קסירר מתייחס בהרבה מעבודותיו גם לכפר הערבי, ההתייחסות דומה לזו של האמנים היהודים של המאה הקודמת, שראו בו שילוב של מקומיות אידילית והוויה טבעית, מעין דגם מופת של שורשיות אותנטית תנ"כית כמעט, כך גם קסירר מתאר את הכפר הערבי כמתמזג באופן מושלם בנוף המקומי ("ערב ט"ו באב") וזאת לעומת המצפים בגליל שבוהקים בזרותם ומנוכרים בנוף ("מצפה").

 

הדרך המופיעה בחלק מהציורים אולי באה לתת ביטוי לרעיון היהודי של "תיקון העולם" הדרך יכולה לסמל את המסע שעל כל אחד לעבור בכדי להגיע לחזון ולמימוש העצמי. בהתחקות אחרי הביוגרפיה של קסירר שמצא לנכון להקדיש את עצמו בשנים האחרונות רק לציור, מתממש מהות התיקון שמבקש מכל אחד לשאוף להגיע לטוב ביותר שבפוטנציאל האישי שלו.

 

 

שושי נורמן. ספטמבר, 2009

1 "ובסוף נמות" שנות ה90 (מוזיאון הרצליה), זמן אמת: אמנות בישראל 1998 - 2008   (מוזיאון ישראל)